• מבחן בעל אורך קבוע - מספר זהה של פריטים מוצג לכל נבדק, הפריטים מוצגים באותו סדר לכל הנבדקים, ללא קשר לרמת היכולת של הנבחן.

• ציון המבחן הוא, על פי רוב, מספר הפריטים עליהם ענה הנבחן נכונה, ללא קשר למאפייני הפריטים הללו (קושי הפריט, מידת ההבחנה שלו וכד').

• עבור נבחן מסוים, חלק גדול מהפריטים הם קלים מדי או קשים מדי ואינם מוסיפים תוספת משמעותית להערכת רמת היכולת של אותו נבחן.

• מציג לפני הנבחן רק את הפריטים הרלוונטיים לרמת היכולת של נבחן זה.

• בעל אורך משתנה.

• תוכן הפריטים וסדר הצגתם משתנה מנבחן לנבחן ותיאורטית יתכן שלא יהיה אף פריט משותף במבחנים שקיבלו שני נבחנים שונים.

• במבחן האדפטיבי נאמדת רמת היכולת של הנבחן על ידי אמצעים מתמטיים והיא הרמה שיכולה להסביר בצורה הטובה ביותר את פרופיל התשובות של הנבחן.

           בצורה סכמתית ניתן לתאר את תהליך הבחינה האדפטיבית באופן הבא:

• פריט ראשון מוצג לפני הנבחן (פריט זה יכול להיות קבוע לכל הנבדקים, להיבחר מתוך קבוצת פריטים בעלי רמת קושי מסוימת, או להיבחר מקרית מתוך כלל מאגר הפריטים).

• הנבדק משיב על הפריט.

• תשובתו של הנבדק נבדקת ועל פיה נקבע אם הפריט הבא יהיה בעל רמת קושי גבוהה יותר או נמוכה יותר מזו של הפריט הנוכחי.

• הפריט החדש מוצג לפני הנבחן והנבחן משיב עליו.

• על בסיס כל המידע שנצבר אודות הנבחן (לא רק על בסיס תשובתו לפריט האחרון) נאמדת רמת היכולת של הנבחן ומידת היציבות של אומדן זה. אם האומדן יציב דיו – מסתיים המבחן. אם לא – נבחר פריט נוסף ומוצג לפני הנבחן. כך – עד שמתקבל אומדן יציב של יכולת הנבחן.

• משך המבחן - מכיוון שהפריטים המוצגים לנבחן הם פריטים הרלוונטיים לרמת היכולת שלו, נחסכים מהנבחן פריטים קלים מדי או קשים מדי. בפועל המבחן האדפטיבי כולל כמחצית ממספר הפריטים שבמבחן המסורתי וזמן הבחינה מתקצר בחצי.

• שיפור חווית הנבחן - כאמור לעיל, לפני הנבחן מוצגים פריטים המתאימים לרמת היכולת שלו, מה שמגביר אצלו את תחושת ה"הוגנות" של המבחן.

• "הישרדות" הפריטים - לכל נבחן מוצגים הפריטים הרלוונטיים לו. כך יוצא שהפריטים, ככלל, נחשפים פחות, מה שתורם לאורך חייו של המבחן.

• מועמד שמתרגש - במבחן הקלאסי מועמד זה "ייענש" על תשובות לא נכונות, באדפטיבי המערכת תוסיף שאלות, עד שתמצא את טווח היכולת האמיתי.

• מבחנים מהבית - יתרונות רבים למבחן מהבית. החיסרון הוא שאין לדעת אם המועמד ביצע את המבחן לבדו. הספרות המקצועית מציעה: במידה שהוחלט להמשיך עם הנבדק, יש לבצע לו מבדק אשרור על המבחן האדפטיבי עם הציון הגבוה ביותר שביצע בבית, כך המערכת זוכרת את השאלות שניתנו בבית ותבחר שאלות אחרות.

• מניעת העתקה - גם אם שני נבחנים סמוכים יקבלו את אותה סוללת מבחנים ויעבדו באותו קצב, סביר להניח שהפריטים שיקבל כל אחד מהם יהיו שונים מאלה של השני (גם אם רמת היכולת שלהם דומה). בכך נמנעת אפשרות ההעתקה במבחנים.

• מבחנים מקבילים - הציון במבחן אדפטיבי אינו קשור לפריטים ספציפיים (במלים אחרות, ניתן להגיע לאותו ציון, תוך שימוש בפריטים שונים). לפיכך, העברת מבחנים "מקבילים" (משימה שתחת תורת המבחנים הקלאסית היא משימה מורכבת) הופכת להיות פשוטה ביותר. בכך נפתחות אפשרויות חדשות (כמו בחינה מהבית, ללא פיקוח, ואישרור תוצאות חלק מהמבחנים בבחינה תחת פיקוח).

• צמצום בעיית הניחוש - במבחן קלאסי כאשר נותרות כמה שניות לסיום המבחן, המועמד מנחש, דבר המוסיף "רעש" לתוצאות המבחן. במבחן אדפטיבי, לכל שאלה זמן משלה והנבחן לא יודע האם זו השאלה האחרונה וכך בעיה זו מצטמצמת.